על עניינים ברומו של עולם

מסתבר שמערכת החינוך ושאר אמצעי החינוך האלטרנטיביים, אלו שמשפיעים על הילדים, כמו תנועות נוער, תוכניות טלוויזיה לילדים, עיתונים לילדים ועוד - כל אלו עובדים ומשפיעים על הילדים. למדתי על זה בשנה האחרונה מניסיון אישי. בעוד שאני התעלמתי באופן גורף מכל הפרסומים על “ישראל מתייבשת” וכל הדברים שקשורים בעניין, הרי שהילדים בבית לקחו את זה באופן רציני. כל פעם שאני רוחץ את הילד הקטן, הוא ממהר לסגור את הברז לאחר שטיפה ראשונה ודוחק בי לחסוך במים בהמשך המקלחת. גם על האמבטיות האהובות עליו, ויתר לחלוטין.

גם החוק החדש שגובה קנסות או תעריפי מים גבוהים לכל בית אב אשר חורג מהמכסה המקובלת לא נגעו בי. לעומת זאת הטרור שמפעילים הילדים בנוגע לחסכון במים עוזר גם עוזר. “אבא, אתה מבזבז מים”, “אבא, תסגור את הברז”. אפילו להתגלח בשקט לא נותנים.

מצד אחד, זה מעורר איזושהי תקווה. כן, החינוך עובד, מערכת החינוך משפיעה על הילדים. אפשר לתעל אתז ה למקומות טובים, כלומר למשל לחינוך לסובלנות, לאזרחות פעילה, למודעות חברתית. מצד שני, יש בזה גם משהו מפחיד. באותה מידה שזה משפיע עליהם לכיוונים חיוביים, זה גם עלול להשפיע עליהם לכיוונים פחות חיוביים, כמו למשל לחוסר הבנה לגבי צריכה נכונה, או לא עלינו להשפעה פוליטית לא רצויה.

אני עוד לא החלטתי אם זה מוצא חן בעיני או לא, אבל כך או כך, החינוך עובד וצריך לדעת להתמודד עם זה נכון.

בית המשפט האמריקאי פסק לטובתו של סלינג’ר – הסופר שכתב את אחד מספרי ההתבגרות הגדולים בכל הזמנים – התפסן בשדה השיפון – כנגד הסופר ג’ון דיוויד אשר כתב ספר המשך. על פי בית המשפט האמריקאי השימוש בדמותו של התפסן הולדן קולפילד היא הפרת זכויות יוצרים ולכן אסור להוציא את הספר לאור.

מצד אחד, אני בעד סלינג’ר, בטח. סופר ענק. מצד שני הפסיקה הזו מצערת אותי במיוחד. קרה יותר מפעם אחת שקראתי ספר וחשבתי לעצמי, וואי, הספר הזה דורש המשך ודחוף, או היו פעמים שאפילו הרהרתי בעצמי לשבת ולכתוב ספר המשך (כאילו שכבר כתבתי איזשהו ספר). אבל נפסק כי ספר המשך המתבסס על הדמויות המקוריות יכתב אך ורק על ידי הסופר המקורי, או מקסימום, אם מת, על ידי יורשיו.

אני חייב להודות שייש בזה משהו, הרי ספר ההמשך מתבסס על הספר המקורי, על האווירה, על הדמויות, על המוניטין. כל פעילות שיווק, יחסי ציבור או פרסום לספר יתבססו על המקור, אז אם כך, או שהסופר המקורי ירוויח מזה כלומר, יקבל תמלוגים גם על ספר ההמשך ואם כך, הוא אמור להסכים בכלל שיצא ספר המשך.

מהצד השני, נו, ראבק, לוקחים את הדמויות ואת האווירה לכיוון אחר. אסור לחסום דחף יצירתי, אסור בשום פנים ואופן לחסום מעריצים שמפעילים את הדימיון שלהם ולוקחים את הגיבור למקומות אחרים.

בעיה, אין ספק.

גם במשחק האחרון שלא ממש היה אמור לשנות משהו, הפסידה מכבי תל אביב לקבוצה טובה ממנה. עתה רק נשאר לראות אם מכבי תצליח בתואר האחרון שבה היא בעצם חייבת לזכות – האליפות.

העונה התחילה רע עם מאמן שלא מתאים. עם כל הכבוד לאפי בירנבאום, נדמה שהנעליים של מאמן מכבי תל אביב גדולות עליו. מאמן מכבי צריך להיות חדשן, עם ראש פתוח ועם יכולת פוליטית ו/או לעשות מה שבראש שלו לא כמו אפי שלא ממש יודע לשחות בפוליטיקה בין בעלים, עם העיתונות שפירגנה בהתחלה אבל… ועם שחקנים מלאי אגו.

בחירת השחקנים הייתה לקויה ואחר כך נדמה שגם כל הכביסה המלוכלכת שכובסה בחוץ לא ממש הועילה לקבוצה.

מכבי תל אביב היא הרבה יותר מקבוצה מקצוענית שמקורה בתל אביב. מכבי תל אביב היא קבוצת הייצוג של הכדורסל הישראלי ואולי של כל הספורט הישראלי. עם כל הכבוד לג’ודוקאים ולשייטים, הרי המקום היחידי הספורטיבי שנחשב ובו ישראל בולטת בו הוא כדורסל וליתר דיוק, כדורסל מקצועני. זה נכון שעדיין אין כדורסלן עברי שמשחק ב-NBA אבל שנה הבאה כנראה זה גם ישתנה.

בכל מקרה, העונה של מכבי הייתה רעה ומכאן אפשר רק לעלות. אני לא ממש אוהד מושבע, אבל אני אוהב כדורסל ואוהב לצפות במשחקי מכבי תל אביב. השנה לא נהניתי,אבל אני מקווה שבשנה הבאה הדברים ישתנו.

אז ביבי אמנם לא ניצח את הבחירות בכמות מנדטים, אבל ככל הנראה הוא זה שיקים את הממשלה הבאה. יש לו גוש ימני חוסם ואם הוא יתחנף היטב, אז קדימה ו/או העבודה יצטרפו אליו ובכלל תהיה לו ממשלת אחדות מקיר לקיר.

אז מה צפוי בתקופת שלטונו של ביבי?

למרות שלא הצבעתי בשבילו, למרות שאני ממש לא אוהב את הרעיון כי הוא זה שירכיב את הממשלה הבאה, אני משוכנע שלא יקרה אסון. יותר גרוע ממה שהיה בתקופת כהונתו של אולמרט לא יכול להיות. כזכור אולמרט יצא לשתי מלחמות, השחיתות הציבורית הרקיעה שחקים, הממשלה באופן ממוסד תקפה את בית המשפט העליון,  המשבר הכלכלי שזה אמנם לא בגללו, אבל נדמה שהטיפול הוא לקוי.

אז כאמור, קדימה לא ממש שווה כמפלגת שלטון ולמרות שאני מאמין שציפי ליבני יכולה להיות ראש ממשלה טובה יותר מביבי, עדיין, המפלגה שלה כבדה עליה וכבדה על הציבור. מפלגת העבודה היא לא פקטור, אלא סתם ערימה של רודפי כיסאות שרים וכיבודים. אז נשארה מפלגת הליכוד שמעולם לא סבלתי, אבל מצד שני הרי גרוע לא יכול להיות ומי יודע, אולי מדובר בביבי אחר? אולי בכל זאת אפשר לקוות לטוב?

אצל לא מעט גברים השלכת, נשירת שיער, התקרחות, מופיעה בתחילת /אמצע שנות העשרים, אחרים מושכים את העניין עוד עשר שנים ורק אצל ברי המזל האמיתיים, זה פשוט לא קורה.

אני שהתחלתי להתקרח כבר בזמן השירות הצבאי הלכתי לברר את העניין כמעט אצל כל מי שאפשר היה לברר אצלו. אבא שלי, “קירח כמו אביו, הסביר לי שזה עניין של תורשה. אין מה לעשות, גם אתה תהיה קירח, וגם הילדים שלך”. גם הסבא שלי מהצד של אימי לא היה משופע בשיער ואם להודות על האמת גם אצל אימי השיער היה מאז ומתמיד דליל יחסית.

הספר שנהגתי להסתפר אצלו לפני ואחרי הצבא הסביר לי שמעבר לגנטיקה שהיא ממש נגדי, יש גם את עניין מזג האוויר. על פיו, מזג האוויר הים תיכוני, הלחות הגבוהה באוויר, שינויי מזג האוויר והלחץ, פשוט לא בריאים לשיער. הוא המליץ לי בחום שלא להלחם כנגד זה אלא פשוט לקבל את זה.

אני דווקא לא רציתי להרים ידיים. הלכתי לרופאי עור. חלקם קרחים, חלקם משופעי שיער ולכל אחד היה הסבר אחר. חלקם טענו שזה בגלל שאני נוטה להזעה, פיתוח שמונים על הקרקפת ובעקבותם קשקשים. במשך תקופה ניסיתי לפעול על פי עצתם, אבל תהליך של נשירת שיער, ההתקרחות לא נעצר אצלי.

הייתי מתוסכל עד מאוד. הלכתי לכל מיני “רופאי אליל” – כך כיניתי ביני לבין עצמי את כל המטפלים האלטרנטיביים שחלקם גזרו עלי דיאטה מסוימת, אחרים נתנו לי תכשירים שונים ומשונים. חלקם רפואיים ממוסדים, אחרים כאלו שרקחו בעצמם. זה לא עבד.

בגיל 23 עוד ניסיתי להסתיר את זה, אבל חבר קרוב (קירח) נזף בי – תפסיק להראות מגוחך ולשחק תופסת עם עצמך ומאותו יום והלאה השלמתי עם המציאות ועברתי להסתפר קצוץ ולהפסיק להתבייש בראש שהלך ונגלה יותר ויותר.

בישראל ישנם מרפאות וגופים שונים שמציעים פתרונות מלאים או חלקיים לבעיית נשירת שיער. אני מניח שרובם ככולם מציעים פתרונות שהוכחו בתנאי מעבדה. מסתבר שייש אפילו מקצוע שלם שמכונה טריקולוג – רופא שיער. כשעברתי ובדקתי את התגובות /המלצות של הלקוחות. חלק מרוצים, חלקם ככה ככה וחלק ממש לא.

כנראה שתהליך של התקרחות אם הוא לא בגלל סיבות רפואיות, ניתן לכל היותר לדחות אותו אבל כנראה שאי אפשר להילחם בו.

ואם כבר לשלם למטפל אז אולי בעצם עדיף לפסיכולוג.

העיתונים מדווחים על טירוף הפייסבוק. נדמה לי שקצת רוויתי מהנושא. נרשמתי, קשרתי קשר עם חברים, אבל לא התמכרתי. רשת פייסבוק מאפשרת לך ליצור קשר עם חברים ולעקוב אחריהם – לראות מה הם עושים, מה התשובות לשאלונים המטופשים שהם עונים עליהם, להגיב על דברים שהאלו (לרוב פוסטים קצרים ו/או תמונות ו/או סרטונים).

איכשהו נראה לי קצת משעמם לעקוב ימים שלמים אחר החברים, ידידים, מכרים וכאלו שאני בקושי מכיר אותם. זה לא שאני לא אוהב רשתות חברתיות, אבל נדמה לי שפייסבוק היא אלופה בקשרים רדודים. כלומר, אין איזה עומק, אין למשל בלוגים או משהו כזה, רק שיתוף שיתוף שיתוף ב… אלוהים יודע מה. אבל שיתוף.

איכשהו נדמה לי שכולם נורא ידידותיים בפייסבוק, מאירים פנים כאילו העולם עטה על פניו מסיכה של חביבות מעושה.

אני אשתמש בפייסבוק כמובן כי כולם משתמשים וכולם נהנים מזה וגם אני צריך להיות שם, אבל אהיה במינימום שבמינימום.

יצא לי לשבת במשך יותר משעה עם מנתח פלסטי ידוע שסיפר לי על מה הוא עושה, גם הראה תמונות. זה היה נחמד. הוא התייחס אל העבודה שלו כאל מעשה אמנות. הוא ממש מרגיש כמו אמן, מפסל מחדש את הפנים ואת הגוף של הלקוחות שלו, שאולי ברובן הן נשים, אבל לא רק.

אותי המחשבה על ניתוחים פלסטיים מטרידה מעט. בכלל, כל נושא של ניתוח מפחיד, אבל ניתוחים פלסטיים הם משהו שגורם לי קצת צמרמורת. אני אפילו לא יודע מאיפה זה בא. אחרי השיחה עם המנתח הדברים קצת אמנם נרגעו אצלי, אבל למרות זאת… אני לא חושב שארוץ לבצע ניתוח פלסטי.

מילא, אם הפנים היו נפגעות מתאונה או משהו כזה, אבל במקרים אחרים…

ובעצם למה לא? הרי אין לי בעיה לחשוב על ניתוח בריאותי נדרש ובמקרים מסוימים ניתוח פלסטי הוא משהו נדרש… ובכל זאת, עדיין, ניתוחים פלסטיים קצת מפחידים אותי.